פסק-דין בתיק ע"א 8561/03

השופט י' עדיאל:

1.             בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ג' קלינג) בה"פ 1676/00, בו נדחתה בקשתה של המערערת, להצהיר כי בין המערערת לבין המשיבה 2 נכרת הסכם תקף לתשלום מופחת של היטל השבחה וכי התשלום בוצע על ידה במלואו.

           בערעור עולות שלוש שאלות עיקריות הראויות לדיון: האם נכרת חוזה בין המערערת לבין משיבה 2, אם כן, מה תוכנו של החוזה, והאם החוזה הופר ובוטל כדין בעקבות ההפרה.

רקע עובדתי

2.             המערערת היא בעלת מקרקעין (16 מגרשים) בחלקה 21 בגוש 6286. המשיבה 2 היא הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון (להלן - המשיבה או הועדה המקומית), בתחומה נמצאים המקרקעין. ביום 21.8.1997 אושרה תכנית לשינוי תכנית המתאר הנוגעת למקרקעין שבבעלות המערערת. על-פי הסדר בין המערערת לבין המשיבה, עוד בטרם אושרה התכנית, נערכה למקרקעין שומת היטל השבחה מוסכמת, לפיה נדרשה המערערת לשלם היטל השבחה בסך של 8,109,626 ש"ח (נכון ליום 19.01.1997). בחודש מאי 1999 ביקשה המערערת להוציא היתר בנייה לאחד המגרשים שבבעלותה. בעקבות הבקשה הוציאה המשיבה דרישה לתשלום היטל השבחה חלקי. באותה עת עמד החיוב בגין היטל ההשבחה המלא, לאור הצמדת השומה למדד, על 9,318,073 ש"ח. בחודש מאי 1999 שולם חלק מן הסכום. בעקבות מגעים שקוימו בין הצדדים, סוכם כי המערערת תקדים ותפרע את מלוא החיוב בגין ההיטל, ועקב כך היא תזכה בהפחתת סכום החיוב, באופן שזה יעמוד על שמונה מיליוני שקלים חדשים בלבד. על טיבו של סיכום זה והאם מדובר בהסכם מחייב, נעמוד בהמשך. בעקבות מגעים אלה נשלחה למערערת, ביום 23.06.1999 דרישת תשלום בה התבקשה לשלם את יתרת החוב המופחת בגין ההיטל באופן מיידי. לדרישה אף הוספה הערה כהאי לישנא: "נדגיש כי ההפחתה בגין הקדמת תשלום, תקפה אם יוסדר התשלום בתוך שבוע ימים" (ההדגשה במקור). אולם, המערערת ביקשה והמשיבה הסכימה, לפצל את התשלום לשניים. חלק מן הסכום שולם מייד וחלקו האחר נדחה, ובגינו מסרה המערערת למשיבה שיק על סך 4,050,000 ש"ח שמועד פירעונו נדחה ליום 02.09.1999.

           בהמשך נשלח למערערת נוסח ההסכם בדבר הפחתת סכום ההיטל שלווה במכתב מאת מר זילברברג, הממונה על היטל ההשבחה אצל המשיבה. במכתב מיום 27.07.1999, נאמר בין היתר: "מצ"ב לעיונכם נוסח הסכם שנועד לעגן את ההסכמות הקודמות בהסכם חתום כדין. נבקשכם לחתום על 5 עותקים מההסכם (כולל הנספח) ולהעבירם אלינו בחתימות מקוריות בפני עורך דין. אנו נחזיר אליכם עותק חתום ע"י הוועדה המקומית".

           בנוסח הסכם שצורף למכתב זה הופיעה, בין היתר, התניה הבאה:

"התשלומים מכוח ההסכם ישולמו מיידית, ולא יאוחר מ-45 יום מחתימת הסכם זה; לא שולמו התשלומים במזומן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 0.5% לחודש, מיום חתימת ההסכם ועד לפרעונם בפועל".

           להסכם צורף, כנספח, חשבון החוב ליום ה-23 ביוני 1999, לפיו חובה של המערערת בגין היטל ההשבחה עמד באותו מועד על סך 4,892,886 ש"ח "לתשלום מיידי".

           המערערת החזירה למשיבה את ההסכם כשהוא חתום על ידה רק ביום ה-29 באוגוסט 1999. זאת, שעה שהשיק על סך 4,050,000 ש"ח, שנמסר על ידה למשיבה לשם פירעון יתרת סכום ההיטל המופחת נועד לתשלום ליום 2.9.99. ביום 1 בספטמבר 1999, התקשר לגזבר העירייה אחד ממנהלי המערערת וביקש לדחות את הפקדת השיק בשבועיים, משום שהליווי הפיננסי של הבנק טרם הוסדר. הפנייה גובתה במכתב מאת באת כוח המערערת. הגזבר סירב לבקשה וביום 2 לספטמבר הוא שלח לבאת כוח המערערת מכתב בו טען כי מבחינתה של העירייה הייתה חשיבות עליונה לתשלום ההיטל המופחת בזמן שנקבע,  הפרת ההסדר גרמה לעירייה נזק ולכן "ההסדר החריג שהוצע בעבר - מבוטל". הגזבר אף הוסיף כי: "ההסכם, אגב, לא נחתם ע"י העירייה ולא כפי שציינת בסעיף 1 למכתבך, שכן התנאי לחתימתנו היה העמידה בתנאי תשלום". השיק שמסרה המערערת חולל ב-5 בספטמבר 1999. במכתב מיום 18 באוקטובר 1999 הודיעה המשיבה למערערת כי עקב חילול השיק נגרמו לה נזקים ודרשה את הטבתם.

           לאחר כשנה, אשר במהלכה שולמו סכומים נוספים על חשבון ההיטל על-ידי חברה קבלנית שהייתה קשורה עם המערערת בעסקת קומבינאציה ביחס למקרקעין שבבעלותה, שלחה המערערת לעירייה שיק על יתרת החוב המופחת בצירוף ריבית של 0.5% לחודש ובניכוי הסכומים ששולמו על חשבון ההיטל במהלך אותה שנה, והודיעה למשיבה כי היא פורעת בכך את כל חיוביה בגין היטל ההשבחה. המשיבה הפקידה את השיק, אך בה בעת הודיעה למערערת כי יתרת חובה בגין ההיטל המלא עומד על למעלה ממיליון ש"ח וכי תסרב להוציא היתרי בנייה בטרם יוסדר חוב זה.

           המחלוקת בין הצדדים נסבה אפוא סביב השאלה האם נכרת בין הצדדים הסכם תקף להפחתת סכום היטל מס ההשבחה, והאם המערערת פרעה מכוחו את כל חובותיה בגין היטל זה.

ההליך בבית המשפט המחוזי

3.             בבית המשפט המחוזי טענו המשיבות כי בין הצדדים כלל לא נכרת הסכם ואם נכרת, אזי כריתתו בטעות, או לחלופין, ההסכם בוטל כדין עקב הפרתו היסודית על-ידי המערערת. את הטענה כי ההסכם לא השתכלל, השתיתו המשיבות על שני אדנים: ראשית, הן טענו, שכל הסכם בכגון דא, שיש בו התחייבות כספית מצד העירייה, חייב להיחתם, בצד חותמת העירייה, בידי ראש העיר והגזבר. התנאים הללו, לטענת המשיבות, הנם תנאים מהותיים ומשלא התקיימו לא נכרת הסכם מחייב. לחלופין, טענו המשיבות, ההסכם לא השתכלל, בהיעדר גמירות דעת ומסוימות בנוגע לתכלית ההסכם ותנאיו. לחילופי חילופין, טענו כי מדובר בהסכם על תנאי והתנאי היה שסכום ההיטל במלואו ישולם מייד. מכיוון שסכום ההיטל לא שולם במועד המוסכם, לא התקיים התנאי והסדר לא השתכלל לכלל הסכם מחייב.

           בית-משפט קמא קיבל את טיעוני המשיבות בשני מישורים. ראשית, נקבע בפסק הדין, כי אף שסעיף 203 לפקודת העיריות אינו חל על הוועדה המקומית מכוח דין, ניתן ללמוד ממנו, "כי גוף כועדה המקומית לא יכול לחוב אלא אם התקיים הליך מסודר ותקין של אימוץ ההתחייבות על ידו. לא די בכך שפקיד הפועל בשמה יכין חוזה וישלח אותו לצד השני. מחויבותה של הועדה תקום אך ורק כאשר המוסמכים לחייבה יחתמו על ההסכם". שנית, בית המשפט קמא קיבל גם את הטענה החלופית של המשיבה וקבע כי ההסכם היה מותנה בהקדמת התשלום ומשהתנאי לא התקיים, אין תוקף להסכם.

טענות הצדדים

4.             המערערת תוקפת את פסק הדין של בית-משפט קמא  ומוסיפה טיעונים שהם בבחינת הקדמת תרופה למכה, כמענה לטיעונים אפשריים של המשיבות בדבר הפרת ההסכם על ידה. לטענתה, הוועדה המקומית הנה גוף סטטוטורי נפרד בעל אישיות משפטית עצמאית, על כן סעיף 203 לפקודת העיריות אינו יכול לחול עליו. אין דרישות צורניות מיוחדות כלפי חוזים הנכרתים על-ידי הוועדה המקומית. נהפוך הוא, סטנדרט מוגבר של תום לב, בו חייבת לעמוד רשות ציבורית, יש בו כדי לכרסם בדרישות הצורה. המערערת גורסת כי ההסכם לא היה הסכם "על תנאי", שכן תנאי תשלום, מטבעם הנם חלק מתניות החוזה, ואינם בגדר תנאי מתלה, שהוא תנאי חיצוני לחוזה ובלתי תלוי ברצון הצדדים. לעניין האיחור בתשלום, טוענת המערערת, שהצדדים קבעו בחוזה תרופה אחת ויחידה - חיוב בריבית של 0.5% בגין כל חודש של איחור בתשלום, ובכך הם ויתרו על תרופת הביטול. עוד טוענת המערערת, שגזבר העירייה נעדר סמכות למסור הודעת ביטול בשם הועדה המקומית, ועל כן הודעה זו לא נמסרה כדין. לעניין טענת הטעות, המערערת טוענת, כי הוועדה המקומית כלל לא טעתה, ואם טעתה בכך שהאמינה כי תקבל את התשלום באופן מיידי, מדובר בטעות בנוגע לכדאיות העסקה, שאינה יכולה לפגום בחוזה.

           המשיבות תומכות, כצפוי, בתוצאת פסק הדין ובנימוקיו. לטענתן, יש להחיל על חוזי הוועדה המקומית את דרישותיו של סעיף 203 לפקודת העיריות, משום שתקציב הועדה המקומית ותקציב העירייה חד הם, וכל חיוב או זיכוי כספי של הועדה המקומית, סופו שהוא מחייב או מזכה גם את העירייה. המשיבות מחרות ומחזיקות גם במסקנתו של בית-משפט קמא, כי ההסכם הותנה בתנאי, הוא התשלום המיידי, ומשהתנאי לא התמלא, החוזה כלל לא נכנס לתוקף.

           המשיבות חוזרות גם בערעור על הטענות שהעלו בפני בית המשפט קמא, בעניין העדר גמירות הדעת, הטעות וההטעיה, וכן בנושא הפרת ההסכם על-ידי המערערת וביטולו.